די בובה, די. מת עליך אבל אני צריך לישון , אבא כבר לא בן 30...
די יפה שלי, לישון...
מסתכל דרך החלון.. .חושך בחוץ ואפילו מכונית אחת לא עוברת בכביש.
אני שומע את המכוניות נוחרות.
איך הגעתי לכאן בגילי המתקדם?
איך?...איך?... ( דמיינו פלאשבק)
 
"שלושה ילדים זה מספיק" אני משיב.
"כן אבל דמיין לך אוצר קטן חדש להחזיק בידיים, אתה יודע כמה אור זה יביא לנו הביתה?" היא ממשיכה.
"ואת יודעת כמה בכי וחיתולים זה יביא? לא מתאים כבר" אני מנסה לסיים את השיחה.
"אבל אהוב תחשוב כמה אושר, לא יהיו עוד הזדמנויות, אנחנו לא נהיים צעירים יותר" היא לא מוותרת.
"אני מצטער אבל אני חייב לפסול את הרעיון על הסף." השבתי באסרטיביות וסגרתי ענין.
 
כעבור שלושה חודשים:
"אהוב, איך נספר לילדים?"
"איך?" אני משיב, "כמו שסיפרת לי שאת בהריון, במכה אחת מהירה כמו להוריד פלסטר...."
"אוקי, רעיון טוב" היא מהנהנת.
אנחנו נכנסים לסלון קוראים לשלושת יורשי העצר לבוא לרגע.
הם אצים חיש מהר וכעבור 25 דקות הם מגיעים לסלון.
מתיישבים.
"מה אתם רוצים?" הנסיך פונה אלינו בנימוס , בשם כל הכבודה.
"יש לנו חדשות בשבילכם...."
"נו?" מאיצה בנו הקטנה.
"סבלנות" משיבה זוגתי" "תראו, אתן לכם רמז, זה קשור לאבא, אליי ואליכם"
"זה קשור לכסף?" קופצת המתבגרת בעיניים נוצצות,
"לא", זוגתי משיבה.
"טוב אז איבדתי עניין", מפטירה המתבגרת וקמה מהספה.
"אני חש שאנחנו מאבדים את הקהל", אני פונה לזוגתי, "אולי פשוט תגידי להם?"
"אין בעיה", משיבה זוגתי, "אני בהריון" היא משחררת פצצה לחלל האויר.
שקט משתרר בסלון.
אפשר ממש לשמוע את הצרצרים ואת האגזוזים של האוטובוסים פולטים פחמן חד חמצני לאטמוספירה.
הראשונה ששוברת את השתיקה היא הקטנה בת ה-8.
"יואווווו...איזה כיף, הולכת להיות לי אחות קטנה! אחות קטנה! אחות קטנה!"
"או אח קטן" אני מנסה להנמיך ציפיות.
"לא, לא, אני כבר החלטתי" היא משיבה, "זאת תהיה אחות! יואוו אני הכי שמחה בעולם! תודה, תודה , תודה"
השני להגיב הוא הנסיך בן ה-12, "רגע, רגע, אז זה אומר שאתם עשיתם סמך, קוף, סמך?"
אני לא מספיק להגיב והוא ממשיך "מתי? אני שומע אותכם כל לילה? איך הצלחתם?"
האמת היא שהוא מערער אותי גם ואני מנסה להבין איך ומתי הצלחנו בכלל לעשות את הסמך קוף סמך הזה.. .
אחרונת המגיבים והמפתיעה ביותר, אני חייב לומר, היא המתבגרת בת ה-15:
"אבל אתם כבר זקנים, איך עשיתם לי את זה? אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, למה עשיתם לי את זה? למה?" ואת כל זה היא אומרת תוך כדי בכי פעיל ואקטיבי ביותר.
"רגע יפה שלי, רגע" אני מנסה להרגיע, "לא עשינו לך כלום, זה יהיה הצאצא שלנו, של אמא ושלי".
ניסיונות ההרגעה שלי עולים בתוהו, והגדולה מייבבת כמו תינוקת בת יומה.
"תראו, יש במטבח מקדונלד'ס וסושי שהבאנו כדי לחגוג את המאורע" מנסה זוגתי להקליל
"קנית גם סשימי?" נראה שהמתבגרת מעט מתאוששת מהבשורה...
"יש גם סשימי וגם אינסיידאאוט עם סלמון ואבוקדו" אני עולה על הגל.
דממה שוב, כולם לועסים, "אפשר לראות 'פמילי גאי' בזמן האוכל?" מפטיר הנסיך.
"אפשר".

צחוקים באוויר.
מזל שיש טלוויזיה.....